בית הקולנוע הראשון בעולם שהיה בעצם ראינוע היה אולם קטנטן שבו עמדו אנשים ויצאו ממנו כעבור דקות אחדות. אורך הסרטים היה בין דקה לשתי דקות ולכן הכרטיס כלל צפייה בארבעה סרטים. כאשר הסרטים התארכו התחילו לבנות אולמות שבהם מקומות ישיבה.
במפוארים שבהם הייתה גם במה לתזמורת שליוותה את הסרט בנגינה מותאמת לעלילה שהוקרנה על המסך. באולמות הפשוטים היה רק מקום לפסנתר. לכל אולם היה חדר אחורי שבו הייתה המקרנה שהייתה ענקית, פולטת רעשים וחום.
בית הקולנוע הראשון בישראל
בית הקולנוע (ראינוע) הראשון בישראל היה בירושלים ונקרא “סינמה בינלאומי” ועורר התרגשות רבה. בית הקולנוע הראשון בתל אביב היה קולנוע “עדן” שהוקם ב- 1914 ופעל במשך 61 שנים עד 1975. האישור לבנייה ניתן למר משה אברבנאל על ידי ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף. המקום שימש בראש ובראשונה להתכנסויות ולהצגות תיאטרון.
רק בימים שבהם לא היו אירועים, הותר לאברבנאל להקרין סרטים. עם השתכללות הקולנוע החלו לצוץ בתי קולנוע בישובים נוספים ברחבי הארץ. בערים הגדולות היו עשרות בתי קולנוע, ביניהם כאלה שהקרינו סרטים מבוקר עד ערב ברציפות. בתי הקולנוע הלכו והשתכללו, גדלו והיה בהם אולם ויציע ומחירי הכרטיסים היו בהתאם למקום הישיבה, הזול היה בשורות הראשונות והיקר ביציע.
בתי קולנוע פתוחים בישראל
מאחר ולא היה מיזוג אוויר החלו לבנות בתי קולנוע פתוחים לימות הקיץ החמים. בחיפה היה קולנוע אמפיתיאטרון שהיה דו שימושי. גם לחורף וגם לקיץ. היו באים אליו לא רק בגלל הסרט, אלא כדי לראות את הפלא, איך הגג נפתח לפני תחילת הסרט.
משנות התשעים התחילו בתי הקולנוע להיעלם מהערים ומבעלות פרטית. בתי קולנוע שייכים לחברות שבונות קומפלקס של בתי קולנוע קטנים שמציעים שירותים נלווים של חנויות, מסעדות ובתי קפה מרווחים.